הגישה התכנונית הקיימת כיום בישראל, המבדילה באופן דיכוטומי בין העיר והסביבה הבנויה לבין הטבע, ניכרת היטב בנופי הארץ וחלוקה זו הן כקונספצית האיזור והן בפועל, כך שהאזורים העירוניים והטבעיים מחולקים בין העיריות, מועצות אזוריות, רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע.

 

אמנם במנגונוני התכנון בארץ ישנה הכרה בחשיבות הטבע, אך היא עדיין תחומה באזורים ספציפיים ואינה כוללת התייחסות למכלול הפעילויות האנושית שמעצבות נוף התרבות.  תמ"א 35, כ-"תכנית המתאר הארצית המשולבת לבניה, לפיתוח ולשימור" פתחה הדיון אבל מובחנים ומופרדים בה סוגי מרקמים: מוטי פיתוח, מוטי שימור, גיבוש שטחים מעויירים, ערי מטרופולין ורצף שטח פתוח. מעבר לזאת, הוגדרו השטחים הטבעיים לשימור ו"מסדרונות אקולוגיים" ביניהם.

 

גישה זו, מעודדת מצד אחד שמירה על הטבע אך גם מנציחה את ההפרדה בינו לבין העיר והתרבות. החלוקה של מקומות לקווי גבול על גבי המפה מונעת הסתכלות תלת ממדית עליהם כמרחבים ולא כמשטחים.

 

בעולם כיום מתפתח תהליך אינטגרטיבי יותר, הקורא, בנוסף לשמורות, לחיבור בין הסביבה הבנויה לטבעית ולצמיחה משותפת של השתיים. מנגנונים כמו MaB - Man and Biosphere - ביוספרות אורבניות, Ramsar, ו- GIAHS –Globally Important Agricultural Heritage Systems מתווספים ליפה-נוף תרבות. החיבור הזה מתבטא גם בחיבור בין אנשים ותרבותם לטבע שבו ולצדו הם מתקיימים, כמנוע לפיתוח בר קיימא. גישה זו כבר מחלחלת לערים הגדולות בארץ כמו תל אביב וירושלים, שלהן תכנית "טבע עירוני". תכניות אלו הן התחלות בהשפעת הטבע על איכות חיי התושבים ופועלות לשמירתו ולפיתוחו כחלק מהעיר אבל יש צורך בקידום המודעות, השיח והתכנון האינטגרטיבי בין טבע לאנשים ולתרבויות בערים.

 

המסמך יבחון שילוב מנגנונים חדשים על מנת לפתח אותם כראוי ולהתמודד עם אתגרים לקראת ישראל 100, בקביעת תהליך פיתוח משולב ובהבנת הרבדים הרב-תיפקודיים השונים, בין השאר שימור המרקם העירוני, האדריכלות הורנקולרית, נופי התרבות, הנוף הארכיאולוגי הצומח והחי.

 

1 נובמבר 2018.